<h1>ספר החינוך מצוה רל"ג</h1>
<h2>דף קעה:</h2>
שלא יעשה הדיין עול בדין, והעול יהיה בכל עת שיעבור על מה שצותה לנו התורה בעניין הדין אלא אם כן עשה ברצון בעלי הדין, ועל זה נאמר [ויקרא י"ט] לא תעשו עול במשפט. שורש המצוה ידוע, כי במשפט צדק יתקיים יישוב בני אדם. מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה שהמענה את הדין בכלל מעוול המשפט הוא. ומה שאמרו [אבות פ"א מ"א] הוו מתונים בדין, כדי שלא יבואו לעוול המשפט, ואמרו רבותינו זכרונם לברכה [יבמות ק"ט ע"ב] שראוי למי שדן להמלך עם גדול ממנו אם הוא אצלו, ואמרו באזהרת עניין זה [אבות פ"ד מ"ז] כל המונע עצמו מן הדין מונע ממנו איבה וגזל ושבועת שוא, וכל זה ללמדנו שהדבר צריך מתון ויישוב הדעת הרבה כדי שלא יטעו בדין, כי הרבה דברים יש בדינים, וחכם גדול צריך בדין, וכמו שאמרו זכרונם לברכה [ב"ב קע"ה ע"ב] הרוצה להתחכם יעסוק בדיני ממונות שאין מקצוע בתורה גדול מהן שהן כמעיין הנובע, והזהירונו גם כן שיהא חביב עלינו דין של פרוטה כדין של מאה מנה לדון אותו לאמיתו. ומפני חומר הדין שבחו הרבה מי שיכול להטיל פשרה בין בעלי הריב, ועליו נאמר [זכריה ח'] אמת ומשפט שלום שפטו שזהו משפט של שלום, וכן בדוד הוא אומר [שמואל ב' ח'] ויהי דוד עושה משפט וצדקה לכל עמו, אי זהו משפט שיש עמו צדקה, הוי אומר זהו מיצוע. ויתר רובי האזהרות שהזהירונו זכרונם לברכה בהשוויית הדין, ושאר פרטי המצוה הם בפיזור בסדר נזיקין, והעיקר במסכת סנהדרין. ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים כי להם המשפט. ועובר על זה ועשה עול במשפט, כלומר שלא דן כדין תורה, לדעת, עבר על לאו זה אבל אין לוקין עליו דלאו שאין בו מעשה אלא דבור לבד אין לוקין עליו חוץ מאותן שמנינו למעלה, ועוד שהרי כל הדן שלא כדין תורה דינו חוזר, ולפיכך אין לוקין עליו, וכדאמרינן בסנהדרין פרק אחד דיני ממונות [ל"ג ע"א], שכל טועה בדבר משנה לעולם חוזר. והעניין לומר שכל הטועה לדון במה שהוא הפך כוונת התורה בלי ספק דינו בטל לגמרי, והרי הוא כאילו לא נאמר. ושם יתבאר שיש צדדין שאם דן הדיין בהפך האמת שדינו דין וחייב לשלם מביתו למי שעוות לו דינו, ומכל זה לא יתחייב מלקות, ואפילו עשה בו מעשה וכגון שנשא ונתן ביד, מן הכלל שבידינו שכל לאו שניתן לתשלומין אין לוקין עליו. ואם לא שיארך העניין ונצא מגדר מלאכתנו באנו לפרש בארוכה כל הצדדין שהדין חוזר והצדדין שאינו חוזר הבית דין חייב לשלם מביתו, והצדדין שאינו חוזר ופטור הבית דין לשלם. ומכללא דמילתא לפי הנראה דכל היכא שדנו בלא קבלה ואיכא בעיר גדול מהם וטעו אפילו בשקול הדעת דינם חוזר, והוא שלא נשאו ונתנו, שאילו נשאו ונתנו ביד אין דינם חוזר אבל חייבין לשלם, בענין אחר אין דינם חוזר. והיכא שדנו ברשות דליכא למימר דהוו פושעים כשבאו לדון פטורים מלשלם, והיכא דלאו ברשות, אי נמי בכל צד דאיכא למימר דהוו פושעים כלל כשבאו לדון חייבים לשלם, וכל היכא דאמרינן דינם חוזר אפילו נאבד או נאכל הדבר שדנו עליו פטורין מלשלם אלא אם כן נשאו ונתנו בידם ממש, דכיון שכן מדין מזיקין מיהת חייבים לשלם, הא לאו הכי פטורין. והא דאמרינן לעיל דכל שטועה בדבר משנה לעולם חוזר, פירש לנו מורי ישמרו אל דלאו דוקא משנה ממש אלא אף כל שהוא מפורש בתלמוד בדברי האמוראין שהוא הלכה וטעה בה הדיין גם זה טועה בדבר משנה יקרא. ועוד הפריזו על מדותם לומר עוד שאפילו הטועה בדבר אחד שפסק אחד מן הגאונים או מן החכמים המפורסמים בינינו בחכמה כטועה בדבר משנה משוינן ליה אלא אם כן יאמר אותו הבית דין שאף על פי שהיה יודע ונזכר דעת אותו הגאון או החכם לא יהיה דן כמוהו ולא ישוב בשבילו מלדון דיניו כדעתו, והוא שיהיה ראוי לכך.
